פסק-דין בתיק עת"מ 14295-11-11

1.         העתירה שבכותרת - עניינה בקשתם של העותרים כי עותר מס' 3 יירשם במרשם האוכלוסין במעמד קבע. השאלה העומדת להכרעה בנסיבות המקרה היא זו: מה דין מעמדו של קטין שהוגשה בקשה ליתן לו מעמד קבע בשל לידתו בישראל, כאשר בעת הגשת הבקשה - היה הקטין מתחת לגיל 14 וטרם התמלא בעניינו התנאי של מרכז חיים בישראל משך שנתיים,  ועד שמלאו שנתיים של מרכז חיים - עבר הקטין את גיל 14.

רקע רלבנטי והליכים קודמים

2.         העותרת 1 היא תושבת ישראל ומחזיקה מאז לידתה ברישיון לישיבת קבע. משנת 1993 היא נשואה לעותר 2 שהוא תושב האזור. מנישואיהם נולדו להם 4 ילדים - הם העותרים 6-3. כל הילדים נולדו בישראל. העותר 3 הוא יליד 28.5.1994. בשלב מסוים (בתחילת 2007, לפי האמור בעתירה), העתיקה המשפחה את מקום מגוריה מאל-עזריה (שבאזור) לירושלים. ביום 11.6.2007 הוגשה בקשה לרישום הילדים, תוך צירוף כל המסמכים והאישורים לשם הוכחת מרכז חיים. ביום 29.10.2007 סורבה הבקשה (ובכלל זה גם בקשת אחמ"ש נפרדת שהוגשה), וזאת בנימוק של היעדר מרכז חיים.

3.         על החלטה זו הוגש ערר - שנדחה. בהמשך לכך, הוגשה לבית-משפט זה עתירה מינהלית (עת"מ 8340/08). בפסק-דין מיום 10.12.2008 נדחתה העתירה בעיקרה (כב' השופט דוד חשין, סגן נשיא [כתוארו אז]). בכל הקשור במרכז החיים, קבע בית המשפט, שעצם הדרישה לקיום מרכז חיים במשך שנתיים עובר להגשת הבקשה לרישום הילדים, היא דרישה המצויה במתחם הסבירות והיא אינה מקימה עילה להתערבות. טענות העותרים בעניין זה, נדחו אפוא. עניין אחר שהתעורר בפסק הדין היה שאלת זכאותם של הילדים ל"מעמד ביניים" בתקופה שבין הגשת הבקשה ועד להשלמת שנתיים של מרכז חיים. בית המשפט קבע, כי העמדה העקרונית של המשיב שהוצגה לפניו, ולפיה הילדים אינם זכאים למעמד כלשהו עד למילוי הדרישה של הוכחת מרכז חיים במשך שנתיים, "חורגת ממתחם הסבירות". זאת, משום שהיא עלולה לחשוף אותם למציאות חיים בלתי תקינה של שהייה בלתי חוקית בישראל לתקופה ניכרת וללא מסגרת לימודית. בית המשפט הוסיף וקבע, כי בהיעדר טעמים מיוחדים - על המשיב להעניק לילד בתקופת הביניים שעד למילוי הדרישה לקיום מרכז חיים, "היתר לשהייה זמנית בישראל אשר יאפשר לילד לחיות בה כחוק לצד הורהו ולהירשם גם לבית ספר בישראל". נציין עוד, כי בשאלת סוג המעמד שיינתן, לא נדרשה בפסק הדין האמור הכרעה אופרטיבית. זאת, משעה שהוענק היתר מת"ק בנסיבות המקרה וההכרעה ניתנה סמוך להשלמת השנתיים שנדרשו להוכחת מרכז החיים.

4.         בעקבות פסק הדין בעת"מ 8340/08, כך נרשם בעתירה, פנה בא-כוח העותרים במכתב מיום 25.12.2008 וביקש מועד לרישום ילדי העותרת. הכל - נוכח השלמתם הקרובה של שנתיים מרכז חיים (ביום 1.1.2009) (ע/28). במכתב של המשיב מיום 14.1.2009 ניתן אישור על הגשת הבקשה והודע שהבקשה נמצאת בטיפול (ע/29). בפנייה נוספת של בא-כוח העותרים מיום 22.1.2009 הוא הבהיר, שאין מדובר בבקשת רישום חדשה של הילדים אלא בבקשה לקבל החלטה סופית בבקשה שכבר הוגשה ביום 11.6.2007 (ע/31). תגובת המשיב לעניין זה (מיום 16.2.2009; ע/34) הייתה שהמועד הקובע לבחינת מעמד ילדי העותרת הוא בחודש ינואר 2009 - הוא המועד בו הושלמה תקופה של שנתיים בהן התקיים מרכז החיים בירושלים. כפועל יוצא מעמדה זו, אושרה בקשת רישום ילדי המשפחה, מלבד עותר 3. לעותר זה ניתנה הפניה לקבלת היתר מת"ק - בהיותו אותה העת מעל גיל 14.

5.         על החלטה זו הגישו העותרים ערר. ערר זה נדחה על בסיס אותו הנימוק - והוא העובדה שהתנאי למרכז חיים במשך שנתיים התמלא רק בתחילת 2009 - מועד בו גילו של העותר היה למעלה מגיל 14.

6.         בעקבות החלטה זו בערר, הוגשה השגה לוועדת ההשגה לזרים. ההשגה נדחתה בהחלטה מיום 4.9.2011. ועדת ההשגה לזרים קבעה שהתנאי של תקופת מרכז חיים בת שנתיים בישראל עובר להגשת הבקשה, הוא תנאי כללי שחל על כל מי שמבקש לקבל מעמד בישראל. דרישת מרכז החיים במשך שנתיים היא תנאי מוקדם להמשך התהליך. בעת הגשת הבקשה בשנת 2007, עת היה עותר 3 מתחת לגיל 14, סורבה הבקשה כדין. משכך, קבעה ועדת ההשגה שיש לראות את "המועד הקובע" לאחר השלמת שנתיים של מרכז חיים, כתחילת 2009 - מועד בו היה העותר 3 בן למעלה מ-14 שנים. מכאן העתירה שבכותרת.

העתירה

7.         בעתירה נטען, כי עמדת המשיב לפיה יש לראות את המועד הקובע לצורך גילו של קטין, כמועד בו הושלמו שנתיים של מרכז חיים, ולא את מועד הגשת הבקשה אף קודם לכן - היא עמדה בלתי סבירה ובלתי מידתית. נטען בעתירה, שהגם שאין חולק אודות סבירות הדרישה לקיומו של מרכז חיים בישראל משך שנתיים, הרי שתכליתה של דרישה זו הוא להראות את כנות כוונת מגיש הבקשה, ולא מעבר לכך. במובן זה, ההיאחזות בעניין זה כמאיינת את העובדה שהבקשה הוגשה שעה שהקטין טרם הגיע לגיל 14, אינה סבירה. היא גם עומדת, לפי הנטען, בניגוד לנהלי המשיבים. בא-כוח העותרים הדגיש, שהוא לא הגיש בקשה חדשה בשנת 2009 לרישום הילדים, אלא שבקשתו לאחר השלמת שנתיים של מרכז חיים בישראל הייתה להכרעה בבקשה הקודמת שהגיש עוד בשנת 2007. בנוסף נטען, שמפסק-דינו של כב' השופט חשין בעת"מ 8340/08 ניתן ללמוד שתקופת הביניים שבין הגשת הבקשה לבין הוכחת קיומו של מרכז חיים במשך שנתיים, אינה תקופה חסרת משמעות. להיפך - מדובר בתקופה שנמצא מקום ליתן במהלכה לילדי העותרים "מעמד ביניים". מתן מעמד זה מבוסס על תכליות עקרוניות יותר החלות במקרה דנן, הן אותן תכליות של הזכות לחיי משפחה וטובת הילד. מכוחן של תכליות אלה יש גם לראות במועד הגשת הבקשה המקורית כ"מועד הקובע" לעניין גיל הקטין.

התשובה

8.         המשיבים ביקשו שהעתירה תידחה, שכן עמדתם סבירה ואין כל עילה להתערב בה. הודגש בכתב התשובה, שהמועד הרלבנטי לבחינת בקשתו של העותר אינו מועד הגשת הבקשה, שכן במועד זה מדובר בבקשה שהוגשה שלא כדין. סירוב זה של הבקשה המקורית, נתקף אמנם בגדרי עת"מ 8340/08 הנזכר לעיל, אולם בעניין זה נדחתה העתירה. דרישה לקיום מרכז חיים של שנתיים היא דרישה מוצדקת, כאשר קבלת טענת העותרים, כך נטען, תביא לריקונה מתוכן. זאת ועוד, נטען שנוכח הסירוב המוצדק בדין לבקשה הראשונה שהוגשה, הרי ששומה היה על העותרים להגיש בקשה חדשה ואין מדובר בחידוש של בקשה קודמת. כך ראה זאת גם המשיב בתכתובותיו. בכל הקשור לפסק הדין בעת"מ 8340/08, הרי שלא ניתן לקרוא בו חובה לבחון את הבקשה בעת הגשתה, להבדיל ממועד השלמת שנתיים של מרכז חיים. הקביעה שבאותו פסק-דין לעניין "מעמד הביניים" - אינה רלבנטית לנדון, ואף הודגש שלא נמצא מקום ליתן צו אופרטיבי בעניין זה בפסק הדין.

דיון והכרעה

9.         לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי את טענות באי-כוח הצדדים, מסקנתי היא כי דין העתירה להידחות. אין מחלוקת לפניי, והעותרים גם אינם משיגים על כך, שהדרישה לקיומו של מרכז חיים בישראל במשך שנתיים כתנאי לאישור הבקשה לרישום, היא דרישה סבירה וכדין. מוקד המחלוקת מצוי אפוא בשאלה, אם פרק זמן זה הוא תנאי קונסטיטוטיבי לרישום או שמא תנאי דקלרטיבי. הכל - בהתייחס לנתון העובדתי שאינו שנוי במחלוקת במקרה שלפניי והוא שבעת הגשת הבקשה, לפני שהתקיימו שנתיים של מרכז חיים, היה העותר 3 בן פחות מ-14 שנים; ובעת קיום מרכז חיים במשך שנתיים - עבר עותר 3 את גיל 14. במחלוקת זו, מקובלת עלי עמדת ועדת ההשגה לזרים, לפיה הדרישה להוכחת שנתיים של מרכז חיים - מהווה תנאי מהותי וקונסטיטוטיבי לקיום הזכאות לרישום. אשר על כן, "המועד הקובע" לעניין גילו של העותר, הוא המועד שלאחר קיום שנתיים של מרכז חיים ולא קודם לכן. אסביר:

10.       אציין תחילה, שהעותרים אכן תקפו את החלטת המשיבים לדחות את הבקשה שהוגשה עוד בשנת 2007 - בקשה שנדחתה בהיעדר מרכז חיים במשך שנתיים בישראל באותה העת. תקיפה זו, במסגרת העתירה המינהלית שהוגשה לבית-משפט זה והוזכרה לעיל (עת"מ 8340/08), לא צלחה במובן זה, שטענת העותרים בנדון - נדחתה. המשמעות היא, שבית-משפט זה קבע בפסק הדין שבקשת העותרים סורבה כדין בהיעדר מרכז חיים במשך שנתיים עובר להגשת הבקשה. סירוב זה שהיה כדין, משמיע גם כי לא היה מקום לאשר את הבקשה עת הוגשה וכי העותרים לא עמדו בתנאים הנדרשים לשם אישורה בעת שהגישו אותה. לא היה גם מקום לאשר אותה לפיכך, עד להשלמת השנתיים. העותרים גם לא פנו בבקשה מעין זו קודם לכן. אשר על כן, לא ניתן לקבל את הטענה לפיה יש לראות את מועד הגשת הבקשה כמועד הרלבנטי - הגם שלא התקיים במועד זה מרכז חיים של שנתיים. כך הדבר, שכן קבלת הטענה - משמעה יהיה שהגם שהבקשה אינה עומדת בתנאים שקבעו המשיבים ואשר העותרים סבורים שהם תנאים כדין, עדיין שומה על המשיבים לראות את הבקשה כבעלת תוקף ומשמעות בכל הקשור לגיל הילדים. אלא שעמדתי היא, שאם הבקשה סורבה כדין - ובענייננו אין על כך כל מחלוקת וקיים פסק-דין חלוט בנדון - הרי שלא ניתן להיאחז עוד בבקשה זו כנקודת הזמן הרלבנטית לשם בדיקת גיל הקטין.

11.       יודגש, כי אין המדובר בעניין טכני. הדרישה להוכחת שנתיים של מרכז חיים היא דרישה מהותית שהוכרה בפסיקה כדרישה סבירה (ראו למשל עת"מ (י-ם) 8716/08 רג'וב נ' שר הפנים (15.11.2009);  עת"מ (י-ם) 742/06 אבו קווידר נ' משרד הפנים (15.4.2007)). נקבע באשר לה, שהיא נועדה לוודא שקטין המבקש מעמד בישראל אכן מתגורר דרך קבע בישראל בתקופה הרלבנטית (ראו (עע"ם 5718/09 מדינת ישראל נ' סרור (לא פורסם, 27.4.2011) פסקה 26 לפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן). יש בדרישה זו כדי לוודא כי בכוונת מגיש הבקשה להשתקע בישראל (פרשת אבו קווידר, לעיל) ולבסס את אי ניתוק הקשר בין ההורה שבישראל לבין ילדו (ראו פרשת רג'וב  שלעיל).

12.       בהמשך לכך, המשמעות היא, שקודם להשלמת התקופה האמורה, אין מדובר בבקשה שיש מקום לקבלה ובמובן זה, גם אין הצדקה לראות במועד הגשתה של בקשה שסורבה כדין, כ"מקבעת" את גיל הקטין (ראו עוד עת"מ (י-ם) 10549-05-11 שוויקי נ' משרד הפנים  (13.7.2011)). בכך גם המענה לשיקולי התכלית שנטענו על-ידי ב"כ העותרים. משעה שדרישת המשיבים להוכחת שנתיים של מרכז חיים, כתנאי לזכאות לרישום, אינה עומדת במחלוקת וב"כ העותרים מסכים שהיא דרישה סבירה ותכליתה לצידה, הרי שאין מקום לייתר אותה על בסיס שיקולי התכלית שציין בא-כוח העותרים - אם לעניין טובת הקטין; אם לעניין הזכות לחיי המשפחה ואם לעניין השוואת המעמד בין קטין לבין הורהו. גם בפרשת סרור הנזכרת, ציין בית המשפט העליון שלצד התכליות שעניינן שמירה על שלמות התא המשפחתי וטובת הילד כמו גם השוואת המעמד להורה המשמורן, "ביקש המחוקק להותיר מרווח שיקול דעת למשרד הפנים ולאפשר קיומו של הליך מדורג" (פסקה 33 לפסק הדין) ולאפשר למשרד הפנים "לוודא כי הקטין אכן מתגורר כדרך קבע בישראל" ( שם, פיסקה 40 לפסק הדין).

13.       בטיעוניו לפניי ביקש בא-כוח העותרים לבסס את מסקנתו בכל הקשור במציאת העוגן לגיל הקטין במועד הגשת הבקשה - הגם שבמועד זה לא היו שנתיים של מרכז חיים - בקביעות שבפסק הדין הקודם בעניינם של העותרים בעת"מ 8340/08 הנזכר לעיל, ובמיוחד ב"מעמד הביניים" שניתן בו. אלא שעיון בפסק הדין האמור, אינו מביא לדעתי למסקנה לה טוען בא-כוח העותרים. אכן, בפסק הדין האמור נקבע, כאמור לעיל, כי עמדת המשיבים לפיה הקטינים נטולי מעמד בתקופת הביניים שבין הגשת הבקשה לבין השלמת שנתיים של מרכז חיים, אינה עמדה סבירה. אלא שעניין המעמד בתקופת הביניים - לחוד, ועניין המועד לבחינת הבקשה, מקום בו הושלמו שנתיים של מרכז חיים - לחוד. אציין, כי בעת"מ 8340/08 הנזכר, לא ניתן צו אופרטיבי ובית המשפט הסתפק בכך שניתנו לאותם קטינים היתרי מת"ק (שהם גם ההיתרים שאוחז בידיו עותר 3 בעת הזו). מעבר לכך, אין בפסק הדין האמור קביעה, לפיה המועד הרלבנטי לבחינת גיל הקטין לאחר שחלפו שנתיים והוכח מרכז חיים, יהיה דווקא מועד הגשת הבקשה ולא המועד בו הושלמו השנתיים האמורות (וראו עוד לעניין זה עמדתי בעת"מ (י-ם) 41294-05-11 רדואן נ' משרד הפנים (23.10.2011)).

14.       טענה נוספת של בא כוח העותרים לפניי הייתה, שיש לקבל את עמדתו לעניין המועד הקובע לגיל העותר 3, וזאת משעה שבזמן אמת הוא עמד על כך, שעם השלמת שנתיים של מרכז חיים - לא מדובר בבקשה חדשה אלא בבקשה שהוגשה למתן הכרעה בבקשה המקורית שהוגשה עוד בשנת 2007. בכך גם ביקש ב"כ העותרים לאבחן את נסיבות המקרה שלפניי מן הנסיבות שהתבררו בפרשת רדואן הנזכרת. גם אם אניח, שהעותרים לא פנו למשיב בבקשה חדשה עם השלמת שנתיים של מרכז חיים אלא ביקשו לחדש את בקשתם הקודמת (והדבר אינו נקי מספקות, מתוך עיון במכתב הראשון שנשלח על-ידי העותרים לאחר פסק הדין שניתן בעניינם בעת"מ 8340/08 - ע/28), הרי שאין בכך כדי לשנות את מסקנתי. בדומה לפרשת רדואן, סירוב הבקשה המקורית שהוגשה עוד קודם שהתקיימו שנתיים של מרכז חיים, היה סירוב כדין, ומכל מקום - העותרים לא חולקים על כך. בהמשך לכך, וכפי שהובעו הדברים על-ידי בפרשת רדואן (ברמה הלכאורית, תוך השארתם בצריך עיון), סבירה היא עמדת המשיבים המחייבת הגשת בקשה חדשה בחלוף שנתיים של מרכז חיים, וזאת משעה שלא ניתן לאשר את הבקשה קודם לכן. כך גם ראו המשיבים את הבקשה בזמן אמת - כבקשה חדשה. במובן זה, גם אם העותרים לא ראו את בקשתם שהוגשה לאחר שהשלימו שנתיים של מרכז חיים כבקשה חדשה, הרי שעמדת המשיבים שראתה בבקשה זו בקשה חדשה, ולו במובן המהותי, היא עמדה סבירה. זאת, שכן עומדים ביסודה נהלי המשיבים עצמם שאינם שנויים במחלוקת לפניי, ולפיהם קודם להשלמת שנתיים של מרכז חיים, אין מלכתחילה מקום לאשר את הבקשה.

15.       לא נעלמו מעיניי גם טענותיו המפורטות של בא-כוח העותרים בכל הקשור לפסק-דינו של בית המשפט העליון בפרשת סרור שלעיל. בא כוח העותרים סבר שעמדת המשיבים עומדת בסתירה לפסיקת בית המשפט העליון בפרשת סרור ולפרשנות שניתנה בו לדין, במובן השמירה על טובת הילד והצורך במניעת הפרדה בין קטין לבין הורהו. אכן, בפרשת סרור עמד בית המשפט העליון על תכלית הדין הרלבנטי דהתם (סעיף 3א(1) לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003), תוך שקבע שהתכלית הסובייקטיבית הייתה השוואת מעמדו של קטין תושב אזור עד גיל 14 למעמדו של הורהו המשמורן. עוד עמד בית המשפט העליון על התכליות האובייקטיביות, ובכלל זה הזכות לחיי משפחה; עיקרון טובת הילד וכן העיקרון בדבר השוואת מעמדו של קטין למעמדו של הורהו המשמורן. כפועל יוצא מכך, קבע בית המשפט העליון שהמועד הקובע לעניין גילו של קטין, לפי סעיף 3א(1) לחוק האזרחות והכניסה לישראל, יהיה מועד הגשת הבקשה הראשונה.